INSIDE OUT // התערוכה השנתית של קבוצת אמני WAG

פתיחת התערוכה: יום חמישי, 6 פברואר: 19:00 // הכניסה חופשית

התערוכה Inside Out היא התערוכה השנתית הרביעית של קבוצת אמני WAG Israel. קבוצת אמני World Art Games  מתייחדת במגוון סגנונות וחברים בה ציירים, פסלים, צלמים, משוררים ומוסיקאים.

בתערוכה “פנים וחוץ” בוחנים האמנים את המציאות החיצונית מנקודת מבט של סקרנות אישית ועל גביה יוצרים את הזהות: מופשטת, סימבולית, פיגורטיבית נאיבית אקספרסיבית או סוריאליסטית.

קבוצת WAG ISRAEL  היא חלק מארגון אמנים בינלאומי  שמרכזו בקרואטיה וחברות בו 80 מדינות ומטרתו קירוב לבבות דרך האמנות וקידום אמנים. החברים בארגון באים מתחומים שונים– אמנות פלסטית,מחול,שירה,תסריטאות ואפנה.

אמני הקבוצה הישראלית  השתתפו בתערוכות בינלאומיות שארגנו המדינות החברות ברחבי העולם, ביניהן בניו-זילנד, גרמניה, פינלנד, אנגליה והשנה במקסיקו.

MY CHURCH // תערוכה מאת נועה רייכנברג

אוצרת: ד”ר אביבית אגם דאלי

לאורך תולדות האמנות מתפקד דימוי המראה או הראי במטרה למשוך את תשומת ליבו של הצופה לעובדת היותו צופה/ נמען, כמו גם למעמדו של הצייר ביחס לצופה – כמתווך/ כמוען. המראה מתייחסת, ללא מילים, למודעות העצמית של פעולת הראייה ביחס למצבי ניראות: מרוכזת בה התובנה כי הראייה מתעתעת ועל יכולת האמנות או על נבצרותה לתת דיווח אמין על אודות הנצפה (דובב, 2009, עמ’ 22).

נועה רייכנברג משתמשת במראות כבמצע, בדרך המפקיעה אותן מההקשר המקורי שלהן. הטכניקה בה משתמשת האמנית היא צביעת המראה באמצעות צבעי זכוכית. היצירות הן מופשטות וגאומטריות באופיין. דרך השימוש במראה כבסיס יוצרת נועה אמנות שאיננה ‘אדישה’ אלא מגיבה למציאות שסביבה ובה בעת הופכת את המתבונן לחלק מהותי ממנה. כך מקיימת האמנות  שלה דיאלוג עם הנמענים – הצופים. היצירה אינה מנותקת מסביבתה אלא משתנה בהתאם להקשר שבתוכו היא ממוקמת: היא משנה ומשתנה בה בעת. הראי מעצים את תשוקת העין (שם, עמ’ 109), כך הופך הצופה לתמונה, לאובייקט של צפייה בעצמו (Lacan, 1977).

הצורות הגאומטריות והמופשטות הנוצרות תחת מכחולה של נועה הן אוניברסליות ומוכרות לכל. השימוש במראה כבמצע מעניק לצורות הגיאומטריות מימד נוסף, המאפשר יציאה מהדו-מימדיות המאפיינת אותן ומכניס את החלל ואת אשליית תלת המימד אל תוך היצירה. הצורות מתכתבות זו עם זו ויוצרות אלמנטים של סימטריה או אי-סימטריה בקומפוזיציות משתנות המבטאות תנועה.

צבעי הזכוכית מקיימים דיאלוג בין מרקמים שונים של צבע, ובין שקוף לאטום – המקום בו המבט נחסם או משתקף חזרה אל המציאות המשתנה הנראית בתוך ומבעד לצורה. נוצרת דקונסטרקציה של שדה הראיה ודרכה חוקרת האמנית מהי זהות עצמית ומהי נראות. בהקשר לכך ניתן להתייחס לדבריה של החוקרת לאה דובב כי הראי מאזכר את הנפילה אל התודעה העצמית והוא מעין מצבה לעולם שהיה בטרם היות המבט (שם, עמ’ 108). היצירה הופכת לחלק מהנמען ומשתנה ברגע שהוא עוזב ומגיע נמען אחר. היצירות פותחות צוהר אל פנים סובייקטיבי שהוא ייחודי ומשתנה: מעין אקט של תפילה חילונית.

שם התערוכה מרמז על מקורות ההשראה של נועה – הוויטראז’ים הכנסייתיים, אך בשונה מהם עבודותיה נבדלות מבחינת הטכניקה, המשמעות והמסר. וויטראז’ נעשה על ידי חיבור של זכוכיות צבעוניות. לעומת זאת, ביצירותיה המראה נותרת שלמה, כבסיס היצירה. הציור והצבעים המיוחדים הם שיוצרים את המרקמים ואת ההשתקפויות. בנוסף, וויטראז’ים דורשים אור חיצוני (אלוהי) בכדי להיראות, ואילו המראות משתמשות באור הפנימי של החלל בו הן מצויות. ההשתקפות של האדם המתבונן ביצירה משנה הן אותה והן את המתבונן. זהו בית התפילה האישי של כל צופה וצופה באשר הוא. זוהי אמנות מודרנית וחילונית, השמה את האדם במרכזה ומאפשרת לו להרהר תוך כדי צפייה בתוך עצמו המשתקף ביצירות.

Englishmen in Tel Aviv // תערוכה

פתיחת התערוכה: יום ה’, 7 נובמבר, 19:00 // הכניסה חופשית

מועדי התערוכה:
3 – 20 נובמבר
ימים ג’, ד’, ו’ 11:00 – 15:00 / ימים ה’, שבת 11:00 – 17:00

Sammy Kattan and Leon Weinreb embark on their first major exhibition. English Tel Avivians, Kattan riffs on the textures of Tel Aviv to produce joyful and inexplicably provocative mixed media pieces; Weinreb bounces off the city in traditional oil paints, looking for the sublime where it probably isn’t. This exhibition marks another arrival for the Englishmen, and with lightness and verve invites us to reconsider the spaces and places to which we belong.

סמי קטן ולאון ויינרב בתערוכה הגדולה הראשונה שלהם. שניהם תל אביבים אנגלים. קטן מתרשם ממרקמים בתל אביב ומייצר מקטעים מעורבים מעוררי שמחה ופרובוקציה. ויינרב מתענג על העיר בצבעי שמן מסורתיים, ומחפש את הנשגב שכנראה לא ימצא. תערוכה זו מסמנת כיוון נוסף לבדיקה עבור האנגלים, ובקלילות וישירות מזמינה אותנו לשקול מחדש את החללים והמקומות אליהם אנו שייכים.

זיקנה בעיר- כדאי לתכנן את זה // בשיתוף איגוד המתכננים

יום ה’, 12 ספטמבר, 18:15 – 21:00

עובדה חשובה לכל מי שמתכנן לחיות מעל גיל 65 וגם שתהיה לו דירה: בניגוד לסברה הרווחת, יותר מ-500 מיליון בני אדם בגילאי 65+ גרים בערים. מדובר ביותר ממחצית מהאנשים המבוגרים בעולם.

איגוד המתכננים סבור שהגיע הזמן לשבת ולדון בענין בכובד ראש.הנכן מוזמנים ומוזמנות לערב עיון בנושא “זקנה בעיר – כדאי לתכנן את זה”, העוסק כולו בתכנון דיור עבור הגיל השלישי.

מידע מלא אודות ערב העיון יועלה בימים הקרובים. הרשמה מוקדמת לערב דרך אתר איגוד המתכננים בקישור זה:
https://www.aepi.org.il/index2.php?id=652&lang=HEB

(תמונה לקוחה מספר ‘מגוחך בעורף האויב”, קובי ניב ודודו גבע, אדם מוציאים לאור, 1985. יש דברים שלא מתיישנים…)

תערוכה: סגור לרגל שיפוצים /under construction

תל אביב, עיר של הריסה ובניה מחדש. על חורבות הבאוהאוס המתכלה לאיטו מתקיימת ומתהווה עיר חדשה של מגדלים, גורדי שחקים, שכונות חדשות ובעיקר פרוייקטים קבלניים שאפתניים המתיימרים לחזק יסודות להוסיף קומות ולתת תקווה לדיור איכותי, משאת נפשו של כל דייר תל אביבי. הכל תחת כנפיה של תמ״א 38, תוכנית מתאר ארצית תוכנית החלה על כל שטח מדינת ישראל ומשפיעה גם על התכנון המחוזי והמקומי, על נושאים בעלי חשיבות ציבורית כמו עקרונות בינוי ושימוש בחופים דרכי תחבורה, ועוד.

בשנים האחרונות מורגשת תוכנית המתאר הזו בכל רחבי הארץ, דרך שבילים של הריסות, טרקטורים, מערבלי בטון ומשאיות. אותם רכבים גדולים ומכשור חדשני שינתץ יפרק וישבור, יהיה גם זה שיבנה מעל ההריסות את החדש. כי זו מהותה של התחדשות. מחיקת וניקיון הישן. לעיתים קורה התהליך גם פנימה בנפש. כדי להיבנות ולהתקדם עלינו להשאיר מאחור את העבר גם אם היו בו חלקים יפים.

בתערוכה נותנים 13 אמנים את פרשנותם האישית לנושא ההרס והבניה מחדש. לעיתים תתייחס העבודה רק לחומר ולאלמנטים מתוך עולם פיזי של התרחשות המתקיימת סביבם, ובמקרים אחרים כמו בעבודות של עירית ספיר וסמי קטן,נוכל למצוא את סיפורם של האנשים הקטנים המתקיימים לצד העולם הבלתי מנוצח של המנופים והדחפורים.

בינתיים לא נותר לנו אלא להתהלך כמתים חיים באתרי בניה לנשום את הפיח את ריח המתכת הנצרבת ואת רעש הדחפורים, לדלג מעל שיברי עץ ושקי חול ולחכות שהעיר תסיים לבנות את עצמה לדעת והרכבת הקלה תיקח אותנו הרחק הרחק מכאן.


יוצרים. “תחנה סופית”

יום ה’, 27 יוני , 2019 // 18:00 – 21:00

משתתפים
לביא ונונו במאי “תחנה סופית”
אדריכלית אירית סייג-אוריון ראשת צוות יפו/דרום, מנהל ההנדסה, עיריית ת”א-יפו
אדריכל אלעד הורן מנהל המרכז לחקר המורשת הבנויה בטכניון
עו”ד גיל גן-מור האגודה לזכויות האזרח
ניסן אלמוג מתכנן ערים ויזם חברתי
שולה קשת מובילת המאבק לפינוי התחנה, יו”ר ועד שכונת נווה שאנן וחברת מועצת העיר ת”א-יפו
מנחה: ד”ר ניר מועלם מתכנן ערים, עו”ד, מרצה בכיר, ראש המעבדה למדיניות התכנון – הפקולטה לארכיטקטורה ותכנון ערים בטכניון

הכניסה בתשלום: 40 ש”ח בהרשמה מוקדמת (עד ליום ב’, 24 יוני) // 60 ש”ח בהרשמה מאוחרת (מה- 25 ליוני וברישום במקום). להרשמה יש ללחוץ כאן
 

 

על המפגש

במסגרת סדרת יוצרים, מארח איגוד המתכננים בישראל בשיתוף גלריה זהזהזה מפגשים עם יוצרים דוקומנטריים. המפגש הנוכחי יציג את הסרט “תחנה סופית” (בימוי: לביא ונונו, הפקה: טושטוש), אשר הופק במסגרת סדרת הדוקו החדשה “האזרחי גואטה” של תאגיד “כאן”. 

סרט זה עוסק באחד המפגעים הגדולים בתחומי העיר ת”א- התחנה המרכזית החדשה: התדרדרותה, השפעותיה האורבניות והחברתיות והעתיד שלה. לאחר הקרנת הסרט, יתקיים דיון פתוח בהשתתפות יוצרי הסרט, אורחים ובעלי עניין.

סדר יום

דברי פתיחה: ראש איגוד המתכננים 18:00
הקדמה: ד”ר ניר מועלם. ראש המעבדה למדיניות התכנון בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון. 18:05
הקרנת הסרט “תחנה סופית” 18:10
דיון פתוח בנוכחות הבמאי ובעלי עניין 19:00
סיום משוער 20:30

 

(כל התמונות באדיבות ניר מועלם)

המפגש בשיתוף אגודת המתכננים בישראל

INTO THE WILD // תערוכה קבוצתית

07.03.2018 – 28.04.2018

משתתפים: אירית דנוך, איריס דה בוטון, ג׳ניפר בלוך, אביבית סגל, שרון אברהם, אליה לוי, ניר אהרון, מיטל פולצ׳ק, רועי פיורסקי, עירית ספיר, ענת הדר, שולי בורשטיין, חוה זילברשטיין

שעות פתיחה: ג’-ו’ 11:00 – 15:00 // שבת 11:00 – 19:00

פתיחת התערוכה: יום ה’, 7 מרץ, 20:00

איש חזיר // רועי פריוסקי

בפתיחת התערוכה תערך הופעת אורח של היוצרת יעל איזנברג // הכניסה חופשית

היו ימים, אשר האדם לא הכיר את ערך-האויר, אשר לא ידע, כי באין אויר אין חיים לו ולכל חי על האדמה, כמו שאין חיים לדג בלי מים.  וכן היו ימים, אשר לא ידע האדם, מה האור לו ולחייו…

ומי יודע, אם היה האדם מסוגל להכיר מה שהוא מכיר ולהרגיש מה שהוא מרגיש, אם היתה בכלל אפשרות הכרה או הרגשה, לוּלא היה האדם חי את כל מה שהוא מכיר ומרגיש, לוּלא היו כל הכוחות וכל התנועות העולמיים, שהוא מסוּגל להכיר ולהרגיש, משתתפים בתור יסודות ביצירת אותו הדבר, שאנו קוראים לו חיים.

האדם באשר הוא אדם, צריך להיות תמיד בתוך הטבע; כי הטבע הוא לאדם המרגיש והמכיר ממש מה שהמים הם לדג.  כי לא רק להשתקפות בבואתו של הטבע בתוך נפשו זקוק האדם. זקוק הוא לספירה של הטבע, ללחיצה המקפת והמאחדת, שהטבע, שההוויה אין-הסופית לוחצת על כל נקודה מנקודות גופו ונפשו ומכריחה אותו לחיות, להיות אדם ולהיות פרט בפני עצמו; זקוק הוא לקשר בלתי האמצעי והתמידי שבינו ובין הטבע אין-הסופי, ליניקה הנעלמה, שכל אחד מאטומי גופו ונפשו יונק מן הטבע האין-סופי ושכולו יונק מן האין-סוף; זקוק הוא לא רק להכרה ולהרגשה, זקוק הוא לחיי עולם.

ובפועל אתה רואה ממש ההפך מזה. רואה אתה, כי האדם במידה שהוא לוקח יותר מן הטבע, הוא הולך ומתרחק ומתעלם ממנו; במידה שחייו מתעשרים, מתרחבים ומתעמקים הוא הולך ובונה לו חיץ יותר ויותר עבה בינו ובין הטבע, הולך ומצטמצם ומתכווץ בתוך חומותיו כצב הזה בתוך שריונו עד כי כבר הורגל לחשוב למכשול ראשון, כי חיים לחוד וטבע לחוד. רואה אתה, כי גם המדע, המבקש את אורו הנגלה של הטבע, גם האמנות, המבקשת את אורו הגנוז–שניהם אינם מכריחים את האדם ואינם מצווים עלייו בהחלט, במפגיע, לצאת מתוך קליפתו, לבקש את המרחב, לבקש חיי עולם; שניהם כאילו מבקשים לצמצם את הטבע ולדחוק אותו–זה לתוך חדרי העבודה והדרישה המדעית, וזו לתוך חדרי המשכית–ולעקור את שרשי נשמת האדם האחרונים מתוך הטבע. לכל היותר הם מזמינים את האדם (ובצורה זו ממילא יש בהזמנתם מעין לעג נסתר) לצאת לפרקים, לעתים קרובות או רחוקות, יציאת עראי אל הטבע לבקש תורה מפיהו, להסתכל בו ו’להינות’ ממנו.

א. ד. גורדון

על התערוכה

מאז הופעת האדם עלי אדמות לפני כ-2.5 מליון שנה ועד 10,000 שנה לפני זמנינו מתאפיינת התקופה הארוכה ב’אנימיזם’ – כל העולם חי. האבנים, המעיינות, העצים והחיות נתפסים כיצורים חיים כמו האדם וכמו עוד ישויות נראות ובלתי נראות. האדם אינו מיוחד או עליון אלא חלק הרמוני מבריאה שלמה. אין טבע שניצב אל מול האדם. אין מושגים של בעלות ושליטה. האדם נע ונד בקבוצות קטנות ומלקט, צד ומשחק לפי צרכיו כמו כל יצור חי וכחלק בלתי נפרד ממעגל הטבע. זוהי התקופה הממושכת ביותר בתולדות האדם.

רק לפני כ-10,000 שנה החל המין האנושי להתקבץ בחברות גדולות יותר, להתיישב באזורים מוגדרים, לפתח חקלאות ולביית בעלי חיים. המהפכה הזו היא ראשית יצירת מניפולציה שיטתית על הטבע הסובב. חיות ואדמות הופכות לאובייקטים במקום ליצורים חיים שווים.

השלב המכריע ביותר בהוצאת האדם מן הטבע החל עם המהפכה המדעית-פילוסופית בראשית המאה ה-18 שדנה את האדם כקטגוריה מיוחדת ועצמאית אל מול טבע דומם המשמש מושא לחקירה וניסוי. תוצאותיה של המהפכה מתממשות במהפכה התעשייתית ואחריה הטכנולוגית שהגיעה לרמות שיא של ניצול ויישום חומרי הגלם בטבע בעזרת ייצור המוני (מכונות וסרט-נע) שמטרתו הברורה היא יצירת רווח והון ללא התחשבות בסובב. אולם הסובב זועק את דברו בהתחממות גלובלית, בזיהום מים, אויר ואדמה, בחיסול יערות ושטחים ללא הכרה ונוצרת ההבנה שאנו כורתים את העץ עליו אנו עומדים. היום, רמת התערבות האדם בטבע הגיעה לממדים כאלה, שמנגנוני הבקרה הטבעיים שוב אינם מסוגלים לייצב מערכות ביולוגיות רבות. התוצאה: הכחדה המונית של צמחים ובעלי חיים.

בתערוכה INTO THE WILD מציגים שלושה-עשר אמנים שלוש-עשרה זויות לנושא ״אל תוך הפרא״ כל אחד מנקודת מבטו האישית ותפיסתו. הטבע מוצג גם כפרא הבלתי ניתן לריסון, חזק, ועצמתי מחד, אך מסודר ומאורגן בסדר פנימי מופתי מאידך (כבמנדלה)  וגם, כמובן כחלש וכנוע אל מול עוולות האדם, החיה הכי חכמה ופראית בטבע.